הרהורים בשלושה חלקים מאת משה אפרתי

 

קטע כתיבה ייחודי בתולדות המחול הישראלי

נראה שהיוצרים בשפת המחול נדונו להתבטא בשפה דלה, שטח צר וזמן קצוב. שפת המחול היא שפת הגוף ומכאן המגבלה שהיא מכורח הטבע. שום אקדמיה ללשון, תעלולי סינטיסייזרים או ערבובי צבע חדשים לא יוכלו להרחיב ולפתח את היכולת הגופנית מעבר למבצעים מבריקים שכבר בוצעו. שפת המחול נשארת עם האל”ף- בי”ת שלה, עם חלקת הבמה שלה ועם זמנה הקבוע שבדרך כלל אינו עולה על שלושים דקות.

יצירת המופת נזרקת אל חלל האולם, מתפזרת אל נפש הצופים בה ונעלמת בהם כפי שהתהוותה לפניהם. היא איננה ניתנת לחגיגיות המוקלטת של אולם הקונצרטים, אינה יכולה להיות נרכשת באותו אופן שנרכש ציור או פסל ואף אינה יכולה להישמר כמותם. אין אני, הכוריאוגרף, יכול להבטיח את נצחיותה של יצירתו אלא את זיכרון החוויה שהענקתי דרכה.

מבחינה זו מהווה אמנות הפיסול היפוכה של בעייתי זו; הפסל ננשם ממרחק אלפי שנים, עומד בנצחיותו האיתנה ובעצמאותו הרוגעת. אנשים מתקבצים לכל פינה בעולם להזין עיניהם ולחוותו בנפשם ביודעם, כי פסל זה ישאר איתם חזק ושליו ויעניק משלוותו עוד שנים רבות אחריהם. כך אמנות הצלילים בדרכה שלה, כך אמנות הצבעים בדרכה שלה. על אף העצב שיכולה ידיעה זו להשרות על הכוריאוגרף בהשוואה מיידית לאמנותי שלי, אני יכול להיות מרוצה שאמנויות אלה שהזכרתי נותנות מטונן, מצבען ומחוזקן לתחומי שלי, בראותי את גבול השימוש בהן לבל תיפגם יצירתי אלא תיעזר במשאביהן ותו לא.

המוסיקה והצבע הינם מוטיבים דומיננטיים בחיי כוריאוגרף; איני יכול לתאר לעצמי את הכוריאוגרף, הפסל והצייר שבי ללא הצליל. איני יכול לתאר את הכוריאוגרף, הפסל והצייר שבי ללא הצבע, כפי שאיני יכול לתאר לעצמי עולם ללא תנועה גראפית. אני רואה את יצירתי שלובה לבלי הפרד עם מכלול האלמנטים האלה ודמיוני אינו סובל אף לא ניסיון של הפרדה ביניהם. אני עומד, איפוא, מול היצירה המתהווה, כפסל כמלחין וכצייר, לש את גופות הרקדנים לנוכח הצליל ו”מורח” אותם במכחולי על בד הבמה שלי. אני נוטל מנצחיות אמנויות אלו ומביאה אל יצירתי ונותן את טעמה אל שפתי הצופים.

אני, היוצר, שואב אל תוכי את מלוא העולם הנגלה לפני. מן הבוהק שבצלילים עד החרישי שבצבעים. מקימורו של עלה עד זינוק ציפורני הטורף. אני מלא עבר כזקן ומלא עתיד כילד, כראשון לבריאת העולם וכאחרון בבוא אחריתו. 

בעומדי מול טרום יצירתי אני שואל: העבר שבי והעתיד שבי, הזכרונות והכיסופים, הכמיהות והתשוקות – האמנם יכולים כל אלה להתכווץ ולהסתופף אל שפת התנועה הדלה, אל תחום הבמה, אל הזמן המוקצב ? אמנות המילה אינה מתחבטת בשאלת הזמנים. שורשיה מסתעפים מהם. הסופר כותב זמנים וזמני-זמנים, נוטע מרחקים, מגמיד מרחבים, סב על פני מאות שנים ומתעכב על משך דקה אחת שקופה. ומכאן – צופים ויוצרים צופים ופונים ביצירת המחול בהרגשה הווית; מתוך התהוותה היא מדברת אלינו משך הזמן הזה שאנו צופים בה. מתוך התהוותה אני מדבר דרך גופות אל המדמיינים את מובנה. אין הכוריאוגרף מתייחס אלא אל רגע האמירה. אמר וסתם את הגולל על טעם נצחיות יצירתו, על הקשר עברה והקשרה העתידי. כאילו אמר את דבריו בזמן הווה, לזמן הווה, ללא קשר עם העבר וללא אפשרות אל העתיד. המחול בן זמננו לוקה בשימוש הזמנים.

בחוט נסתר אני קושר את אפשרויות המילה הכתובה אל התנועה המצוירת. אני רואה את יצירת המחול ההווית כזמן מפגש בין עבר ועתיד. יחד עם זאת, אני מפריד במפגיע בין שני זמנים אלה לבין ההווה ההחלטי, המיידי. העבר הרחוק, העתיד הרחוק וההווה המיידי יוצרים את הרגשת הדינאמיות הנכונה בכך שאני שוזר אותם במקצבים שונים ובאתנחתות שונות.

אך באיזה אופן ? 

באופן שבו אנו נזכרים מרחוק ומקווים מרחוק, ומביאים את ריחוק העבר וריחוק העתיד לכהות שעצב דק שזור בה, ומכאן – לפעילות הדחופה השייכת להווה. באופן שהעיניים מוסבות פעורות כלפי מעלה כשבהן מבע פזור, ומכאן – אל הפוקוס החד השייך להווה. אני מוכן לוותר על ביצועי מחול מסובכים אלה כשאני עוסק בשני זמני מחול רחוקים אלה. משתמש במילים- תנועות יומיומיות, מובנות, מיידיות, המוכרות לצופה משימושו שלו. לעומת זאת, אביא את אפשרויות השפה המורכבות והדינאמיות יותר לזמן ההווה המתפרץ.

הנה באים שינויים בגווני הצבעים. הנה משתנים הצלילים במהירות וקימורי התנועה הופכים משלווים לרוגשים, מדהויים לחדים. הנה מתעשרת השפה, עבר ועתיד מפכים בהווה, נותנים את העומק הרצוי, את המובנות השקופה ואת טעם ההמשכיות, ההישארות, אולי הנצחיות לצד המוסיקה, הציור, הפיסול והספרות.

לא, אי אפשר להחזיק ולהחרות אחר התנועה. אי אפשר לכתבה, לציינה בצורה כלשהי, אלא באמירה נרגשת ובחוויה מיידית. זה כוחה השמור עימה, שאם אתה תופסה בכל חושיך אתה יוצא נשכר, ואם בזמן היותה הווה לפניך, לא כל חושיך היו עימך – חולשתך היא ולא חולשתה. בשובך אל יצירת המחול שוב לא תהיה כפי שהיתה. אין יצירת המחול ניתנת לחיקוי, גם לא על ידי מבצעיה המקוריים. אין פה דיוק שבין תו לתו, יחס קבוע שבין צבע לצבע, צמידות שווה שבין קימור לקיעור. יש פה ריגוש קינטי. נשימה וכאב, פעימות ודאיות, כולם של גופות נרגשים, מיוזעים, בלתי מדידים. זה הכאב שאני חש מלוא יופיה של יצירת המחול, מול אמיתותה הנגוזה מהר, ואנחנו כה איטיים לעומתה, טועמים ממנה מעט של נצח וחוזרים לבד אל גשמיותנו.

כך אני מהרהר בשלושה שלבים מול קוריה הנפרשים של יצירה חדשה.

(נדפס ב”מעריב”, מדור: ספרות, אמנות; פברואר 1982)