פילוסופיה

 

 

עניינו של אפרתי באדם הינו טוטאלי, “מהעריסה ועד הקבר” (“אתה צריך לחדור לאנשים, לראות מה מניע אותם”), ובפרט בכל הנוגע לנכסים התרבותיים וההסטוריים של העם היהודי (“מי שמזלזל בעברו – אין לו עתיד וההווה שלו אירעי כמו אופנה”).

לאורך עשרות שנות יצירה שיקף אפרתי ביצירתו את השתנותה המתמדת של החברה הישראלית; תמות יצירתו וסגנונו של משה אפרתי ככוריאוגרף אמנם מושרשים בישראל, אבל יצירתו – הגם שהיא נובעת מהמקום בו הוא מתגורר – הינה אוניברסאלית.

אפרתי הוא אומן שאכפת לו. יצירתו העניפה מעולם לא הסתפקה במתן חוייה אסתטית לקהל – יש לו מה לומר. ככל שהתפתחה יצירתו והתעמקה, פישט את המורכבות של הקומפוזיציה הכוריאוגרפית לכדי מסר צלול וחד.

“הרהורים בשלושה חלקים” הוא קטע נוקב, מעניין, ייחודי ונדיר שכתב משה אפרתי על המחול בישראל.
לקריאת “הרהורים בשלושה חלקים” לחצו כאן

   

כמה מילים על שיטת הוויבראציה 

אפרתי חיפש אחר נישה פרטית משלו, במסגרתה יתמודד עם אתגריו תוך ניתוק מכבלי מוריו והליכה בדרכו היצירתית – העצמאית; עד מהרה מצא הכוריאוגרף הצעיר היכן יטביע את חותמו כאומן יוצר – עבודתו עם רקדנים חירשים הפכה להיות “החור השחור” של אפרתי; עבודתו רבת השנים עם רקדנים חירשים הולידה אצל אפרתי את הצורך ליצור את היכולת לשילובם בצורה מקסימאלית ביצירה האומנותית. ביכולתו הבלתי אמצעית יוצאת הדופן, המציא ופיתח את “שיטת הויבראציה” ובכך סלל את דרכם לבמה.

“הייתי סקרן לגביהם כמו קוף”, הסביר אפרתי על הולדת השיטה. “לפני זמן מה אמרו לי: מה זה אתה לוקח רקדן שאומרים עליו שהוא ‘משוגע’. עניתי: “משוגע”- יש בו עניין, יש בו אתגר לגבי”. כשתמהו, הספקנים, כיצד יצליח להעמיד רקדנים חירשים לכדי יצירה של ממש, השיב : “העובדה שהסביבה לא האמינה – גירתה עוד יותר את סקרנותי, את הרצון לחדור לעולמם”.

וכצפוי, המסע היה מורכב וטעון, לעיתים סיזיפי, והרי אינם שומעים צליל אלא רק יודעים על קיומו מבחינה תיאורטית; לאחר כשנה שלמה, במהלכה אימן את גופם תוך כדי אימפרוביזאציות ותזוזות, הזדמנה לאפרתי יד המקרה, תרתי משמע, והוא העביר לרקדנים הוראות בעזרת היד. הוראות שרק הבהירו לו כי אין די בכך. “יום אחד, בזמן חזרה על במה, עליתי ודפקתי במקרה על רצפת הבמה. מישהו הסתובב אלי אינסטינקטיבית. מיד סובבתי אותו וגבו אלי. נתתי מכה, ואז הסתובב שנית. שאלתי אותו: מה אתה מרגיש ? ואמר: אני מרגיש משהו, ברגל…”. המקרה היחודי לא הרפה מאפרתי שהחליט לעבוד על שיטת הויבראציה הזאת בצורה אינטנסיבית. שיטה נולדה. “התחלתי לפתח את השיטה, לשימושם העצמאי של החרשים. לא אני נתתי את המכה על רצפת העץ, אלא… אחד מהם היה רוקע ברגלו- והתנועה היתה מתחלפת. כך, יכולתי לשנות מיבנים בשטח ללא נוכחותי, לשנות צורות גראפיות על הבמה, כשהסימן הוא פנים קבוצתי, ונוצרה כוריאוגרפיה”. החרשים התחילו לתפקד בעצמם, בלי שנזקקו למתווך. המהלך הושלם.

“הרגשתי בבשלותם לעלות על הבמה ברגע שגיליתי את עניין הויבראציה”, סיפר: “התגובה התנועתית שלהם הובילה לתנועה הבעתית. זו היוותה חלק מן הנושא המסוים, ואיפשרה מיזוג יצירתי – כוריאוגרפי. אז ידעתי, שיש מקום ליצירה”, סיכם.

מכאן אפשר להתחיל.

“אני חצוי לשניים; צד אחד שבי מתייחס ונתון ליצירה, לעשיה, לתכנון. אז אני זקוק לבדידות. יחד עם זאת, הצד השני, בני האדם. אני יכול להיות ילד, להחזיק בנעורים, אך כעבור שעה יכול להפוך לאיש זקן” (“פרקים. התחלות: מונולוגים קטנים”)

——

“לעולם אינני ניגש לעבודה חדשה ללא סיבה טובה; אינני מתחיל בעבודה עם רקדנים אלא אם עולה ברוחי דפוס מרחבי; כל מה שצף בדימיוני. אני רואה את התמונות, בונה את הבסיס, את דפוס המחול, כך שיש לי את הזרימה הכללית של הקבוצות, הגדולות והקטנות. אני בונה ושובר; בונה ושובר. בסטודיו, התבנית כבר קיימת ואין לי בעיה עם הפרטים. הם פשוט נופלים למקומם, בהתאמה לאיפיון ולאווירה הכללית” (מתוך “20 שנה לקול דממה”, מגזין המחול הישראלי).